זמן קריאה: 9 דקות

מבוא

אבעבועות שחורות, מחלה נגיפית עתיקה ומאיימת, הטילה את צילה על האנושות במשך אלפי שנים. היא זרעה מוות, עיוורון וצלקות ברחבי יבשות ותרבויות, עיצבה מהלכים היסטוריים והיוותה את אחד האתגרים הגדולים ביותר של עולם הרפואה. סיפורה של המחלה הוא סיפור של סבל אנושי עצום, אך גם סיפור של תושייה, חדשנות מדעית ושיתוף פעולה עולמי חסר תקדים, שהגיע לשיאו בהישג הגדול ביותר של בריאות הציבור במאה ה-20: הכחדתה המוחלטת של המחלה מהעולם. מאמר זה יסקור לעומק את כל היבטיה של המחלה, החל מהביולוגיה של הנגיף ועד למערכה המורכבת שהובילה למיגורה.

אודות המחלה: האויב הבלתי נראה

אבעבועות שחורות נגרמת על ידי נגיף הוריולה (Variola virus), חבר במשפחת נגיפי הפוקס (Poxviridae). זהו נגיף DNA גדול ומורכב, בעל עמידות גבוהה יחסית לתנאי סביבה, מה שאפשר לו לשרוד מחוץ לגוף המארח ולהקל על הדבקה. ההדבקה התרחשה בעיקר דרך מגע קרוב עם אדם חולה, בדרך כלל באמצעות שאיפת רסיסי רוק שנפלטו בשיעול, עיטוש או דיבור. ניתן היה להידבק גם דרך מגע עם נוזלי השלפוחיות שעל עורו של החולה או עם חפצים מזוהמים כמו מצעים ובגדים. המחלה הייתה ייחודית לבני אדם, ולא היו לה מאגרי בעלי חיים בטבע, עובדה שהתבררה כקריטית במאמצי ההכחדה. שמה של המחלה, אבעבועות שחורות באנגלית הוא Smallpox, ובאבעבועות שחורות ברוסית היא נקראת Чёрная оспа (Chernaya ospa). לאורך ההיסטוריה, אימת המחלה הייתה כה גדולה עד כי תיאורים גרפיים ואבעבועות שחורות תמונות של חולים הפכו לסמל למגיפות קטלניות.

סוגים, תסמינים וסיבות

נגיף הוריולה הופיע בשני זנים עיקריים, אשר גרמו לשתי צורות קליניות של המחלה:

1. וריולה מייג'ור (Variola major): זהו הזן הקטלני והנפוץ יותר. שיעורי התמותה בקרב נדבקים שלא חוסנו נעו בין 30% ל-50%, ובמקרים מסוימים אף יותר. המחלה התאפיינה בתסמינים קשים במיוחד.
2. וריולה מינור (Variola minor): זן קל יותר של הנגיף, שגרם למחלה עם אבעבועות שחורות תסמינים פחות חמורים ושיעור תמותה נמוך משמעותית, של כ-1% בלבד.

לאחר ההדבקה, החלה תקופת דגירה שנמשכה בין 7 ל-19 ימים (בממוצע 12-14 ימים), במהלכה האדם הנדבק לא היה מידבק ולא הראה סימני מחלה. השלב הבא היה שלב הפרודרום, שהתבטא בעליית חום פתאומית וגבוהה, כאבי ראש עזים, כאבי גב, צמרמורות, חולשה קשה והקאות. שלב זה נמשך כ-2 עד 4 ימים.

לאחר מכן, החלה להופיע הפריחה האופיינית. תחילה הופיעו כתמים אדומים קטנים (מקולות) על הלשון ובחלל הפה, שהפכו במהירות לשלפוחיות שהתפקעו והפיצו כמות גדולה של נגיפים לגרון ולדרכי הנשימה – זהו השלב המידבק ביותר. במקביל, הופיעה פריחה על העור, שהתפשטה מהפנים אל הגפיים ובהמשך לכל הגוף, כולל כפות הידיים והרגליים. הפריחה התפתחה בשלבים ברורים ומסונכרנים:

• מקולות (כתמים): כתמים אדומים שטוחים.
• פפולות (גבשושיות): הכתמים הופכים לנגעים מורמים ומוצקים תוך יום-יומיים.
• וזיקולות (שלפוחיות): הנגעים מתמלאים בנוזל צלול.
• פוסטולות (מוגלות): תוך מספר ימים, נוזל השלפוחיות הופך עכור ומוגלתי. הנגעים מתוחים, עגולים ונוקשים למגע. בשלב זה, החום עשוי לעלות שוב.
• גלדים: לאחר כשבועיים מתחילת הפריחה, הפוסטולות מתייבשות ויוצרות גלדים קשים.
• צלקות: הגלדים נושרים בהדרגה ומותירים אחריהם צלקות עמוקות וקבועות ("חטטים"), שהיו סימן ההיכר של מי ששרד את המחלה.

חשוב לציין את המראה האופייני שנתן למחלה את שמה העממי. בסוג ההמורגי (דימומי) של המחלה, שהיה נדיר אך כמעט תמיד קטלני, התרחשו דימומים לתוך העור, שהעניקו לו גוון שחור ומפוחם, ומכאן אולי נגזר השם אבעבועות שחורות.

טבלה 1: שלבי התפתחות התסמינים באבעבועות שחורות (וריולה מייג'ור)

שלב המחלה	משך זמן ממוצע	תיאור התסמינים	רמת הדבקה
דגירה	7-19 ימים	ללא תסמינים	לא מידבק
פרודרום (קדם-פריחה)	2-4 ימים	חום גבוה, כאבי ראש ושרירים עזים, חולשה	לא מידבק בדרך כלל
פריחה מוקדמת	כ-4 ימים	הופעת פריחה בפה ועל העור (מקולות ופפולות)	רמת הדבקה הגבוהה ביותר
פריחה פוסטולרית	כ-5 ימים	השלפוחיות מתמלאות במוגלה, הנגעים הופכים קשים	מידבק
שלב הגלדים	כ-5 ימים	הפוסטולות מתייבשות ויוצרות גלדים	מידבק
סיום המחלה	כ-6 ימים	הגלדים נושרים, מותירים צלקות	מידבק עד לנשירת כל הגלדים

אבחון, סכנות וסיבוכים

בעידן שלפני ההכחדה, אבחון האבעבועות השחורות התבסס בעיקר על התמונה הקלינית הייחודית. מאפיינים כמו חום גבוה המקדים את הפריחה, והתפתחות מסונכרנת של הנגעים שהתרכזו בעיקר בפנים ובגפיים, היו מרכזיים באבחנה. עם זאת, במקרים לא טיפוסיים או בשלבים המוקדמים, ניתן היה להתבלבל עם מחלות אחרות, בעיקר אבעבועות רוח. ההבדל המרכזי היה שבפריחה של אבעבועות רוח, הנגעים מופיעים בגלים, כך שניתן לראות שלבים שונים (כתמים, שלפוחיות וגלדים) בו זמנית, והיא נוטה להתרכז בגו הגוף ולא בגפיים.

כיום, אבחנה של מקרה חשוד באבעבועות שחורות תהווה מצב חירום עולמי ותתבצע במעבדות בעלות רמת אבטחה ביולוגית מרבית (BSL-4). האבחון המעבדתי יכלול:

• מיקרוסקופיה אלקטרונית: לזיהוי מורפולוגי של נגיפי פוקס בדגימה מהנגעים.
• PCR (תגובת שרשרת של פולימראז): לזיהוי ספציפי של ה-DNA של נגיף הוריולה.
• בידוד הנגיף: גידול הנגיף בתרביות תאים.

הסכנה העיקרית של המחלה הייתה שיעור האבעבועות שחורות מתים הגבוה. המוות נגרם לרוב כתוצאה מהרעלת דם (ספסיס), תגובה דלקתית מערכתית קשה או סיבוכים ריאתיים. מלבד המוות, המחלה הותירה אחריה סיבוכים קשים:

• צלקות קשות: כמעט כל מי ששרד את המחלה נותר עם צלקות עמוקות, בעיקר באזור הפנים, שגרמו לעיוות ולסטיגמה חברתית.
• עיוורון: סיבוך שכיח יחסית, שנגרם כתוצאה מזיהום חיידקי משני של הקרנית או מהתפתחות נגעים על גביה.
• דלקת מפרקים ועצמות: גרמה לעיוותים ולנכות קבועה, בעיקר בקרב ילדים.
• סיבוכים נוירולוגיים: דלקת המוח (אנצפליטיס) הייתה סיבוך נדיר אך קטלני.

מחלות נוספות קשורות

נגיף הוריולה שייך לסוג Orthopoxvirus, הכולל נגיפים נוספים היכולים להדביק בני אדם. היכרות עם נגיפים אלו חשובה להבנת ההקשר הביולוגי והאבולוציוני של האבעבועות השחורות.

• אבעבועות הפרות (Cowpox): מחלה קלה יחסית בבני אדם, הגורמת למספר נגעים מקומיים. חשיפתו של אדוארד ג'נר לעובדה שחולבות שנדבקו באבעבועות הפרות היו מחוסנות מפני אבעבועות שחורות, הובילה לפיתוח החיסון אבעבועות שחורות הראשון.
• אבעבועות הקוף (Mpox): מחלה זואונוטית (המועברת מבעלי חיים לאדם) שמקורה במרכז ומערב אפריקה. אבעבועות שחורות תסמינים דומים לאלו של אבעבועות שחורות, אך בדרך כלל קלים יותר, וכוללים בלוטות לימפה נפוחות (מאפיין שמבדיל אותה מאבעבועות שחורות). בשנים האחרונות נצפתה התפשטות עולמית של המחלה.
• נגיף הוקסיניה (Vaccinia virus): זהו הנגיף ששימש ליצירת אבעבועות שחורות חיסון. מקורו המדויק אינו ברור לחלוטין, אך הוא קרוב גנטית לנגיף אבעבועות הפרות. הוא אינו גורם למחלה קשה בבני אדם בריאים, אך מעורר תגובה חיסונית המגנה מפני נגיף הוריולה.

טבלה 2: בדיקות מעבדה לאבחון אבעבועות שחורות

סוג הבדיקה	מטרת הבדיקה	חומר דגימה	יתרונות וחסרונות
מיקרוסקופיה אלקטרונית	זיהוי חלקיקי נגיף מסוג Orthopoxvirus	נוזל משלפוחיות, גלדים	מהירה, אך לא מבדילה בין נגיף הוריולה לנגיפים קרובים
PCR (Polymerase Chain Reaction)	זיהוי ושכפול של רצפי DNA ייחודיים לנגיף הוריולה	נוזל משלפוחיות, גלדים, דם	רגישה וספציפית ביותר, נחשבת לבדיקת הבחירה (Gold Standard)
בידוד נגיף בתרבית	גידול הנגיף החי בתרבית תאים לאישור סופי	נוזל משלפוחיות, דם	מאפשרת איפיון מלא של הנגיף, אך דורשת זמן ומעבדה ברמת בטיחות 4
בדיקות סרולוגיות	זיהוי נוגדנים לנגיף בדם	דגימת דם (סרום)	מזהה חשיפה בעבר או תגובה לחיסון, פחות יעילה לאבחון מחלה חריפה

הטיפול במחלה: מאבק חסר סיכוי ותמיכה בלבד

עד להכחדתה, לא היה קיים אבעבועות שחורות טיפול ספציפי שהיה יכול לרפא את המחלה. הטיפול היה בעיקרו תומך ונועד להקל על התסמינים, לנסות למנוע סיבוכים ולשמור על חיי החולה.

טיפולים קונבנציונליים

הטיפול התומך כלל:

• בידוד קפדני: כדי למנוע את הפצת הנגיף, חולים בודדו באופן מיידי.
• מתן נוזלים ותזונה: שמירה על מאזן נוזלים ואלקטרוליטים הייתה חיונית, במיוחד בחולים עם חום גבוה והקאות. לעיתים נדרש מתן נוזלים תוך-ורידי.
• טיפול בפצעים: שמירה על היגיינת העור וניקוי הנגעים הייתה חשובה למניעת זיהומים חיידקיים משניים.
• אנטיביוטיקה: ניתנה לטיפול בזיהומים חיידקיים משניים, שהיו גורם תמותה ותחלואה משמעותי, כגון דלקת ריאות או זיהומי עור.
• הקלה על כאב וחום: תרופות להורדת חום ושיכוך כאבים.

לאחר הכחדת המחלה, ובעקבות החשש משימוש בנגיף כנשק ביולוגי, פותחו מספר תרופות אנטי-ויראליות, כגון Tecovirimat ו-Cidofovir, שהראו יעילות נגד נגיפי Orthopoxvirus במחקרי מעבדה ובבעלי חיים, ועשויות להיות יעילות בטיפול באבעבועות שחורות במקרה של התפרצות מחודשת.

טיפולים טבעיים

במהלך ההיסטוריה, בהיעדר טיפול יעיל, נוסו אינספור תרופות עממיות וטיפולים טבעיים למחלת האבעבועות השחורות. תרבויות שונות השתמשו בצמחי מרפא, חליטות, משחות וטקסים שונים בניסיון נואש להילחם במחלה. לדוגמה, "הטיפול האדום", שהיה נפוץ באירופה וביפן, כלל עטיפת החולה בבדים אדומים והארת החדר באור אדום, מתוך אמונה שהצבע האדום ימנע את הצטלקות העור. בעוד שלחלק מהצמחים ייתכן שהיו תכונות אנטיספטיות קלות, אף אחד מהטיפולים הללו לא הוכח כיעיל נגד הנגיף עצמו, ורבים מהם היו חסרי תועלת לחלוטין. הטיפול היחיד שהיה בעל השפעה אמיתית על מהלך ההיסטוריה של המחלה לא היה ריפוי, אלא מניעה.

ההיסטוריה הארוכה והקטלנית של המחלה

אבעבועות שחורות היסטוריה היא סיפור ארוך ואפל. עדויות למחלה נמצאו במומיות מצריות בנות 3,000 שנה, כולל במומיה של פרעה רעמסס החמישי. משם, הסחר והמלחמות הפיצו את המחלה ברחבי העולם. היא הגיעה לאירופה, שם גרמה למגפות הרסניות לאורך ימי הביניים והרנסנס, והייתה אחראית למותם של מיליונים, כולל מספר שליטים אירופאים.

אחד הפרקים הטרגיים ביותר בהיסטוריית המחלה היה הגעתה ליבשת אמריקה עם הכובשים האירופאים במאה ה-16. לאוכלוסיות הילידיות לא הייתה כל חסינות קודמת לנגיף, והתוצאות היו קטסטרופליות. מגיפות אבעבועות שחורות התפשטו במהירות וגרמו לקריסת אימפריות שלמות, כמו האצטקים והאינקה, והובילו למותם של עד 90% מהאוכלוסייה הילידית באזורים מסוימים. המחלה שימשה, למעשה, כנשק ביולוגי, בין אם במכוון ובין אם לאו, וסללה את הדרך לקולוניזציה האירופאית. כל אבעבועות שחורות שנת התפרצות משמעותית הותירה חותם דמוגרפי, חברתי ופוליטי בל יימחה.

טבלה 3: התפרצויות ואירועים מרכזיים בהיסטוריה של אבעבועות שחורות

תקופה / שנה	אזור / אירוע	הערכת מתים / השפעה
~1145 לפנה"ס	מצרים העתיקה	עדויות על פני מומיית רעמסס החמישי
המאה ה-6 לספירה	התפשטות באירופה	מגיפות חוזרות ונשנות, תמותה גבוהה
המאה ה-16 לספירה	יבשת אמריקה	קריסת אימפריות האינקה והאצטקים, מוות של מיליוני ילידים
המאה ה-18 לספירה	אירופה	כ-400,000 מקרי מוות בשנה, שיעור גבוה של עיוורון
1796	אנגליה	אדוארד ג'נר מבצע את החיסון הראשון
המאה ה-20	ברחבי העולם	כ-300 עד 500 מיליון מקרי מוות מוערכים
1967	עולמי	ארגון הבריאות העולמי פותח במבצע הכחדה אינטנסיבי
1977	סומליה	מתועד המקרה הטבעי האחרון של אבעבועות שחורות (וריולה מינור)
1980	עולמי	ארגון הבריאות העולמי מכריז רשמית על הכחדת המחלה

מניעה: מוריולציה לחיסון ולהכחדה

סיפור המניעה של האבעבועות השחורות הוא אולי הפרק המרתק ביותר בתולדותיה. הרבה לפני הרפואה המערבית, תרבויות באסיה ובאפריקה פיתחו שיטה בשם וריולציה. השיטה כללה חשיפה מכוונת של אדם בריא לחומר שנלקח מנגע של חולה בצורה קלה של אבעבועות שחורות, בדרך כלל על ידי שאיפת אבקת גלדים יבשים לאף או שריטה בעור עם חומר מזוהם. המטרה הייתה לגרום למחלה קלה שתקנה חסינות לכל החיים. השיטה הייתה יעילה בהורדת שיעורי התמותה הכוללים (תמותה של 1-2% בקרב מטופלים, לעומת כ-30% בהדבקה טבעית), אך עדיין נשאה סיכון משמעותי: המטופל פיתח מחלה אמיתית, היה מידבק, וחלק מהמטופלים מתו מההליך.

המהפכה האמיתית הגיעה בסוף המאה ה-18. רופא כפרי אנגלי בשם אדוארד ג'נר שם לב לתופעה שנצפתה בקרב חקלאים: חולבות שנדבקו באבעבועות הפרות, מחלה קלה שגרמה לפצעים על הידיים, לא חלו באבעבועות שחורות. בשנת 1796, ג'נר ערך ניסוי היסטורי: הוא לקח חומר מנגע של אבעבועות הפרות מידה של חולבת בשם שרה נלמס, והדביק בו ילד בן שמונה בשם ג'יימס פיפס. הילד פיתח תסמינים קלים וחום נמוך. כעבור מספר שבועות, ג'נר חשף את פיפס באופן מכוון לנגיף האבעבועות השחורות, אך הילד לא חלה. הוא היה מחוסן. ג'נר קרא להליך החדש "וקסינציה" (Vaccination), מהמילה הלטינית 'Vacca' שפירושה פרה. זה היה האבעבועות שחורות חיסון הראשון בעולם.

התגלית של ג'נר שינתה את פני הרפואה. החיסון היה בטוח לאין שיעור מהוריולציה והתפשט במהירות ברחבי העולם. במשך קרוב למאתיים שנה, החיסון אבעבועות שחורות היה הכלי המרכזי במאבק נגד המחלה. החיסון ניתן באמצעות טכניקה ייחודית של דקירות מרובות בעור הזרוע עם מחט דו-שינית (bifurcated needle) שטבולה בתרכיב החיסון. ההליך גרם להתפתחות שלפוחית אופיינית במקום החיסון, שהותירה צלקת עגולה קטנה.

בשנת 1967, כאשר המחלה עדיין הייתה אנדמית באזורים נרחבים באפריקה ובאסיה וגרמה למותם של כשני מיליון בני אדם בשנה, ארגון הבריאות העולמי (WHO) השיק תכנית הכחדה עולמית אינטנסיבית. התכנית התבססה על אסטרטגיה כפולה: חיסון המוני ו"חיסון טבעתי" (ring vaccination). אסטרטגיית החיסון הטבעתי התבררה כיעילה במיוחד: במקום לנסות לחסן את כלל האוכלוסייה, הצוותים התמקדו באיתור מהיר של כל מקרה חדש, בידודו, וחיסון כל האנשים שבאו איתו במגע (ה"טבעת" סביב החולה). אסטרטגיה ממוקדת זו, יחד עם שיפור באיכות החיסונים ובשיטות המתן שלהם, שיתוף פעולה בינלאומי ומאמץ לוגיסטי אדיר, הביאו לתוצאות דרמטיות.

המקרה הטבעי האחרון של הזן הקטלני, וריולה מייג'ור, תועד בבנגלדש בשנת 1975. המקרה האחרון של אבעבועות שחורות בעולם, מהזן הקל וריולה מינור, אובחן ב-26 באוקטובר 1977 אצל טבח בית חולים בסומליה בשם עלי מאו מעלין. לאחר שנתיים של מעקב קפדני ללא אף מקרה נוסף, ב-8 במאי 1980, הכריז ארגון הבריאות העולמי באופן רשמי על כך שהעולם כולו חופשי מאבעבועות שחורות.

אבעבועות שחורות בישראל

בארץ ישראל, כמו בשאר העולם, האבעבועות השחורות היו מחלה מוכרת ומאיימת. בתקופת המנדט הבריטי, הונהגה תכנית חיסון אבעבועות שחורות חובה לתינוקות. עם הקמת המדינה, המשיכה מדיניות החיסונים. אבעבועות שחורות בישראל נעלמה בהדרגה בזכות מבצעי החיסון הנרחבים. ההתפרצות האחרונה של אבעבועות שחורות בישראל התרחשה בשנים 1950-1951, במהלכה דווח על 173 מקרים ו-30 מקרי מוות. התפרצות זו טופלה בנחישות באמצעות בידוד חולים וחיסון מגעים. המקרים האחרונים יובאו ככל הנראה על ידי עולים חדשים. לאחר מכן, דווח על מקרים בודדים שיובאו מחו"ל, עד שהמחלה נעלמה לחלוטין מהנוף המקומי, שנים רבות לפני ההכחדה העולמית. חיסון השגרה בישראל הופסק בשנת 1980, במקביל להכרזה העולמית, אך המדינה מחזיקה במלאי חירום של חיסונים למקרה הצורך. השימוש באבעבועות שחורות מסכה כאמצעי הגנה אישי לא היה נפוץ או יעיל כמו החיסון, וההתמקדות הייתה תמיד בבידוד ובחיסון.

טבלה 4: שאלות ותשובות נפוצות

שאלה	תשובה
מה זה אבעבועות שחורות?	מחלה נגיפית מידבקת וקטלנית שנגרמה על ידי נגיף הוריולה. היא התאפיינה בחום גבוה ופריחה שלפוחיתית קשה והוכחדה מהעולם בשנת 1980.
האם אבעבועות שחורות ואבעבועות רוח זה אותו הדבר?	לא. אלו שתי מחלות שונות הנגרמות מנגיפים שונים. אבעבועות רוח (Varicella) נגרמת על ידי נגיף ממשפחת ההרפס והיא בדרך כלל מחלה קלה בהרבה.
האם עדיין מחסנים נגד אבעבועות שחורות?	לא. חיסון השגרה הופסק ברחבי העולם לאחר הכרזת ההכחדה. כיום, החיסון ניתן רק לאנשי צבא מסוימים וחוקרי מעבדה העובדים עם נגיפים דומים.
האם המחלה יכולה לחזור?	הסיכון לחזרה טבעית נמוך ביותר. החשש העיקרי הוא שחרור מכוון של הנגיף ממאגרים שנותרו במעבדות או באמצעות טרור ביולוגי.
מה פירוש השם אבעבועות שחורות באנגלית?	השם באנגלית הוא "Smallpox".

מחקרים בתחום והמורשת המדעית

המאבק באבעבועות שחורות הניב גוף ידע ומחקר עצום. מחקרו המקורי של ג'נר, "An Inquiry into the Causes and Effects of the Variolae Vaccinae", שפורסם ב-1798, הניח את היסודות למדע האימונולוגיה. הוא היה הראשון שהוכיח באופן מדעי שניתן למנוע מחלה אחת על ידי חשיפה מבוקרת למחולל של מחלה אחרת, קרובה אך פחות אלימה.

במהלך תכנית ההכחדה של ארגון הבריאות העולמי, נערכו מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף. מחקרים אלה, שנערכו בתנאי שדה קשים, הובילו לפיתוח אסטרטגיות חדשניות בבריאות הציבור. הרעיון של "אפידמיולוגיה של מעקב והכלה" (surveillance-containment), שהתבטא בחיסון הטבעתי, נולד מתוך הצורך להתמודד עם המחלה במשאבים מוגבלים. מחקרים אנגליים ובינלאומיים השוו את יעילותן של שיטות חיסון שונות, את יציבות החיסון בתנאי חום (חיסונים שעברו ייבוש בהקפאה – lyophilized), ואת הלוגיסטיקה של הפצת החיסונים. מחקרים אלו, שתורגמו ויושמו בעשרות שפות ומדינות, יצרו את המודל להתמודדות עם מגיפות עתידיות, והלקחים מהם יושמו בהצלחה במאבק במחלות אחרות כמו פוליו.

כיום, המחקר בתחום מתמקד בעיקר בהיבטי ביטחון ביולוגי. קיימים שני מאגרים רשמיים ומוכרים של נגיף הוריולה בעולם: אחד במרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) באטלנטה, ארה"ב, והשני במרכז הממלכתי למחקר וירולוגי וביוטכנולוגי (VECTOR) בקולצובו, רוסיה. הקהילה המדעית הבינלאומית מקיימת דיון מתמשך בשאלה האם יש להשמיד את המאגרים הנותרים הללו כדי למנוע כל סיכוי של שחרור מקרי או מכוון. מנגד, יש הטוענים כי שמירת המאגרים חיונית למחקר ופיתוח עתידי של חיסונים, תרופות ואמצעי אבחון מתקדמים יותר, למקרה שהנגיף יופיע מחדש בדרך כלשהי.

טבלה 5: השוואה בין וריולציה לוקסינציה (חיסון)

מאפיין	וריולציה (Variolation)	וקסינציה (Vaccination)
מקור החומר	נגעים של חולה אבעבועות שחורות (נגיף הוריולה)	נגעים של אבעבועות הפרות (נגיף הוקסיניה)
שיטת מתן	שאיפה לאף, שריטה בעור	דקירות מרובות בעור (בעידן המודרני)
תוצאה במטופל	גורם למחלת אבעבועות שחורות אמיתית, לרוב קלה	גורם לתגובה מקומית קלה ולתסמינים סיסטמיים קלים
סיכון לתמותה	1-2%	נמוך ביותר, כ-1 למיליון (מסיבוכי החיסון)
הדבקת הסביבה	כן, המטופל מידבק	לא, הנגיף שבחיסון אינו מועבר בקלות מאדם לאדם
הגנה	חסינות מלאה לכל החיים	חסינות חזקה וארוכת טווח (לפחות 10 שנים)

סיכום

האבעבועות השחורות היו אחת המגיפות ההרסניות ביותר שידעה האנושות. במשך אלפי שנים, היא גבתה מחיר דמים בלתי נתפס, הותירה צלקות פיזיות ונפשיות, והשפיעה על מהלך ההיסטוריה. סיפורה הוא עדות לכוחו ההרסני של הטבע. אך סיפור זה הוא גם, ובאותה מידה, סיפור על ניצחון הרוח האנושית. החל מהתצפיות החלוציות שהובילו לוריולציה, דרך הגאונות של אדוארד ג'נר והמצאת האבעבועות שחורות חיסון, ועד למבצע ההכחדה העולמי של ארגון הבריאות העולמי – המאבק במחלה מדגים את יכולתה של האנושות להתאחד סביב מטרה משותפת ולהשיג את הבלתי ייאמן. הכחדת האבעבועות השחורות נותרה עד היום ההישג הגדול ביותר בתולדות בריאות הציבור, מגדלור של תקווה המלמד אותנו כי באמצעות מדע, שיתוף פעולה ונחישות, ניתן להתגבר גם על האתגרים הגלובליים המאיימים ביותר. המורשת של המחלה מהדהדת עד היום בדיונים על ביטחון ביולוגי, בפיתוח חיסונים למחלות חדשות, ובמוכנות העולמית למגפות עתידיות, ומזכירה לנו תמיד את הריקוד העדין בין האנושות לעולם המיקרוסקופי.