פוסט טראומה

פוסט טראומה: סיבות, אבחון, תסמינים וטיפולים והקשר לפיברומיאלגיה

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD – Post-Traumatic Stress Disorder) היא הפרעה נפשית המתפתחת אצל חלק מהאנשים לאחר חשיפה לאירוע טראומטי. אירוע זה יכול להיות מלחמה, תקיפה, תאונה, אסון טבע, אובדן של אדם קרוב או כל חוויה מאיימת אחרת. PTSD מאופיינת בתסמינים כגון זיכרונות חודרניים, סיוטים, הימנעות ושינויים במצב הרוח והקוגניציה. במאמר זה נסקור את הסיבות לפוסט טראומה, התסמינים, שיטות האבחון, הטיפולים המקובלים – הן הקונבנציונליים והן הטבעיים – ואת הקשר האפשרי בין PTSD לפיברומיאלגיה.

סיבות וגורמי סיכון

אירועים טראומטיים

פוסט טראומה מתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. אירועים אלה כוללים:

• מלחמה וקרבות: חיילים, אזרחים באזורי מלחמה.
• תקיפה פיזית או מינית: אונס, התעללות, אלימות.
• תאונות קשות: תאונות דרכים, נפילות, תאונות עבודה.
• אסונות טבע: רעידות אדמה, שיטפונות, שריפות.
• מחלות מסכנות חיים: אבחון או טיפול במחלות קשות.
• אובדן טראומטי: מוות פתאומי או אלים של אדם קרוב.
• עדות לאירועים אלימים: צפייה בפגיעה או מוות של אחרים.
• טראומה מתמשכת: חיים בסביבת התעללות, מלחמה או אלימות מתמשכת.

גורמי סיכון

לא כל מי שנחשף לאירוע טראומטי מפתח פוסט טראומה. ישנם מספר גורמי סיכון המגבירים את הסיכוי להתפתחות ההפרעה:

גורמים טרום-טראומטיים

• היסטוריה של בעיות נפשיות: דיכאון, חרדה או הפרעות אחרות.
• טראומות קודמות: במיוחד בילדות.
• גורמים גנטיים: נטייה משפחתית להפרעות נפשיות.
• מגדר: נשים נוטות לפתח PTSD בשיעור גבוה יותר מגברים.
• חוסר תמיכה חברתית: בידוד חברתי או משפחתי.
• לחץ רב בחיים: עומס קודם של גורמי דחק.

גורמים פרי-טראומטיים (במהלך האירוע)

• חומרת האירוע: ככל שהאירוע חמור יותר, גדל הסיכון ל-PTSD.
• משך האירוע: אירועים ממושכים יותר מגבירים את הסיכון.
• תחושת חוסר אונים: תחושה של אובדן שליטה במהלך האירוע.
• איום מיידי לחיים: אירועים המאיימים על החיים או על השלמות הגופנית.
• פציעה גופנית: טראומה פיזית יחד עם טראומה נפשית.

גורמים פוסט-טראומטיים

• חוסר תמיכה לאחר האירוע: היעדר מערכת תמיכה חברתית או טיפולית.
• לחצים נוספים: אובדן עבודה, קשיים כלכליים או אירועי דחק נוספים.
• תגובה ראשונית חריפה: תסמינים חריפים של מצוקה מיד לאחר האירוע.
• אסטרטגיות התמודדות לא יעילות: הכחשה, הימנעות או שימוש בחומרים ממכרים.

תסמינים

תסמיני פוסט טראומה מסווגים לארבע קטגוריות עיקריות:

תסמינים חודרניים

• זיכרונות חודרניים (פלשבקים): זיכרונות חוזרים ולא רצוניים של האירוע.
• סיוטים: חלומות מפחידים הקשורים לאירוע הטראומטי.
• תגובות דיסוציאטיביות: תחושה שהאירוע מתרחש שוב (פלאשבקים).
• מצוקה פסיכולוגית: תגובה רגשית חזקה לגירויים המזכירים את האירוע.
• תגובות פיזיולוגיות: תגובות גופניות לגירויים המזכירים את האירוע, כמו דופק מואץ, הזעה או קוצר נשימה.

הימנעות

• הימנעות ממחשבות או רגשות: ניסיון להימנע ממחשבות או רגשות הקשורים לאירוע.
• הימנעות מגורמים מזכירים: הימנעות ממקומות, פעילויות, אנשים או מצבים המזכירים את האירוע.

שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח

• אמונות שליליות: אמונות שליליות מתמשכות על העצמי, אחרים או העולם.
• האשמה עצמית: האשמה עצמית מוגזמת או האשמת אחרים.
• רגשות שליליים מתמשכים: פחד, אימה, כעס, אשמה או בושה.
• עניין מופחת: ירידה בעניין בפעילויות שהיו משמעותיות בעבר.
• ניתוק רגשי: תחושת ניתוק מאחרים.
• אנהדוניה: חוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים.

עוררות והתגובתיות מוגברת

• התנהגות נרגזת או התפרצויות זעם: התפרצויות תוקפניות ללא גירוי משמעותי.
• התנהגות הרסנית או חסרת זהירות: נהיגה מסוכנת, שימוש בחומרים ממכרים.
• היפר-ויג'ילנס: ערנות יתר לסכנות אפשריות.
• תגובת בהלה מוגזמת: תגובות קיצוניות לרעשים פתאומיים או תנועות.
• בעיות ריכוז: קשיים בשמירה על תשומת לב וריכוז.
• הפרעות שינה: קשיי הירדמות או שינה רדודה.

אבחון

האבחון של פוסט טראומה מבוסס על שילוב של הערכה קלינית, ראיון פסיכיאטרי וכלי אבחון:

קריטריונים אבחוניים (DSM-5)

לפי המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM-5), האבחנה של PTSD דורשת:

• חשיפה לאירוע טראומטי: חוויה ישירה, עדות, או ידיעה על אירוע טראומטי שקרה לאדם קרוב.
• תסמינים חודרניים: לפחות תסמין אחד.
• הימנעות: לפחות התנהגות הימנעות אחת.
• שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח: לפחות שני שינויים.
• עוררות והתגובתיות מוגברת: לפחות שני תסמינים.
• משך: התסמינים נמשכים יותר מחודש.
• מצוקה תפקודית: התסמינים גורמים למצוקה משמעותית או לפגיעה בתפקוד.
• שלילת גורמים אחרים: התסמינים אינם תוצאה של השפעת חומרים או מצב רפואי אחר.

הערכה וכלי אבחון

• ראיון קליני מובנה: כלים כגון CAPS (Clinician-Administered PTSD Scale).
• שאלוני דיווח עצמי: PCL-5 (PTSD Checklist for DSM-5), IES-R (Impact of Event Scale-Revised).
• הערכה רב-תחומית: הערכה פסיכולוגית, פסיכיאטרית, קוגניטיבית ותפקודית.
• הערכת מצבים נלווים: בדיקת קיומן של הפרעות נפשיות אחרות כגון דיכאון, חרדה, שימוש בחומרים.

טיפולים קונבנציונליים

טיפול בפוסט טראומה משלב לרוב גישות פסיכותרפיות עם טיפול תרופתי:

טיפולים פסיכותרפיים

• טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה (TF-CBT): מסייע לזהות ולשנות דפוסי חשיבה ותגובות התנהגותיות שליליות הקשורות לטראומה.
• עיבוד קוגניטיבי (CPT): מסייע לזהות ולאתגר אמונות ומחשבות שליליות שהתפתחו בעקבות הטראומה.
• חשיפה ממושכת (PE): חשיפה הדרגתית ומבוקרת לזיכרונות, תחושות וסיטואציות המעוררים חרדה.
• EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing): שיטה המשלבת גירוי דו-צדדי (כגון תנועות עיניים) עם היזכרות באירוע הטראומטי, במטרה לעבד את הזיכרון הטראומטי.
• טיפול קבוצתי: מספק תמיכה, הבנה ולמידה מאחרים החווים חוויות דומות.
• טיפול משפחתי או זוגי: חיוני כאשר PTSD משפיעה על היחסים המשפחתיים.

טיפול תרופתי

• נוגדי דיכאון מסוג SSRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין): פרוזאק (פלואוקסטין), זולופט (סרטרלין), פאקסיל (פרוקסטין).
• נוגדי דיכאון מסוג SNRI (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין ונוראפינפרין): אפקסור (ונלפקסין), סימבלטה (דולוקסטין).
• תרופות אחרות: פרזוסין לטיפול בסיוטים, אנטי-פסיכוטיות במינון נמוך, מייצבי מצב רוח, בנזודיאזפינים (לטווח קצר בלבד בשל פוטנציאל התמכרות).

טיפולים אחרים

• אשפוז פסיכיאטרי: במקרים של סיכון אובדני, אלימות או אי-יכולת לטפל בעצמי.
• תוכניות שיקום: כולל שיקום תעסוקתי, שיקום חברתי ופיתוח מיומנויות חיים.
• טיפול בהפרעות נלוות: טיפול בדיכאון, חרדה, התמכרויות או הפרעות אחרות המופיעות יחד עם PTSD.

טיפולים טבעיים ומשלימים

לצד הטיפולים הקונבנציונליים, ישנם מספר טיפולים טבעיים ומשלימים שעשויים לסייע בהתמודדות עם PTSD:

טכניקות הרפיה ומיינדפולנס

• מדיטציית מיינדפולנס: תרגול של מודעות לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות.
• הרפיית שרירים מתקדמת (PMR): מתיחה וכיווץ מכוון של קבוצות שרירים שונות להפחתת מתח.
• תרגילי נשימה: נשימה עמוקה ומודעת להפחתת חרדה והורדת עוררות פיזיולוגית.
• יוגה: משלבת תנועה, נשימה ומדיטציה, מסייעת בהפחתת תסמיני PTSD.
• טאי צ'י וצ'י גונג: תרגול תנועה איטית ומדיטטיבית המפחית מתח וחרדה.

תוספי תזונה וצמחי מרפא

• אומגה-3: חומצות שומן חיוניות בעלות השפעה אנטי-דלקתית, עשויות לסייע בהפחתת תסמינים.
• מגנזיום: חסר במגנזיום קשור לחרדה ובעיות שינה.
• צמחי מרפא מרגיעים: ולריאן, קמומיל, לבנדר, פסיפלורה לשיפור שינה והפחתת חרדה.
• אשווגנדה (Ashwagandha): צמח בעל תכונות אדפטוגניות, מסייע בהפחתת מתח וחרדה.
• רודיולה (Rhodiola): צמח אדפטוגני המסייע בהפחתת לחץ ועייפות.

שינויים באורח חיים

• פעילות גופנית סדירה: משחררת אנדורפינים, מפחיתה מתח ומשפרת מצב רוח.
• שינה מספקת ואיכותית: שמירה על היגיינת שינה, שעות שינה קבועות.
• תזונה מאוזנת: הפחתת צריכת סוכר, קפאין ואלכוהול, העלולים להחמיר חרדה.
• חיבור חברתי: שמירה על קשרים משפחתיים וחברתיים, השתתפות בקבוצות תמיכה.
• יצירה ואמנות: אמנות, מוזיקה, כתיבה יוצרת וצורות ביטוי אחרות.

טיפולים נוספים

• עיסוי וטיפול בנגיעה: מסייע להפחתת מתח שרירים וחרדה.
• אקופרסורה ורפלקסולוגיה: לחיצה על נקודות מסוימות בגוף להפחתת מתח.
• ארומתרפיה: שימוש בשמנים אתריים להרגעה, במיוחד לבנדר, ברגמוט ונרולי.
• ביופידבק ונוירופידבק: טכניקות המסייעות ללמוד שליטה בתגובות פיזיולוגיות.
• היפנוזה וטיפול בדמיון מודרך: מסייעים בגישה לזיכרונות טראומטיים באופן בטוח ובשליטה.

הקשר בין פוסט טראומה לפיברומיאלגיה

פיברומיאלגיה היא תסמונת כרונית המתאפיינת בכאב שרירים נרחב, עייפות, הפרעות שינה ובעיות קוגניטיביות. מחקרים מצביעים על קשר משמעותי בין PTSD לפיברומיאלגיה, כאשר שיעור הפיברומיאלגיה בקרב אנשים עם PTSD גבוה משמעותית מאשר באוכלוסייה הכללית, וכן להיפך.

מנגנונים משותפים אפשריים

1. רגישות יתר עצבית מרכזית: הן PTSD והן פיברומיאלגיה מאופיינות ברגישות יתר של מערכת העצבים המרכזית, המובילה לתפיסת כאב מוגברת (היפראלגזיה) ולתגובות מוגזמות לגירויים.
2. שינויים במערכת התגובה לדחק: שתי ההפרעות קשורות לשינויים בציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל (HPA), המשפיעים על תגובת הגוף למתח. אלה כוללים שינויים ברמות קורטיזול ושינויים בתפקוד המערכת החיסונית.
3. דלקת כרונית ברמה נמוכה: הן PTSD והן פיברומיאלגיה קשורות למצב דלקתי כרוני ברמה נמוכה, המשפיע על מערכות גוף שונות.
4. שינויים בחומרים מוליכים עצביים: שינויים ברמות סרוטונין, נוראפינפרין ודופמין משפיעים על מצב הרוח, שינה ותפיסת כאב בשתי ההפרעות.
5. הפרעות שינה: הן PTSD והן פיברומיאלגיה קשורות להפרעות שינה משמעותיות, כולל קשיי הירדמות, שינה לא רציפה ושינה לא מרעננת.
6. הפרעה במחזור התנודה המחזורי (סירקדיאני): שיבוש במחזורי הערות והשינה, המשפיע על תפקוד הורמונלי ועל תחושת כאב.

ממצאים קליניים

מחקר שפורסם ב-Journal of Psychiatric Research מצא כי 45% מהחולים עם פיברומיאלגיה סבלו גם מ-PTSD, לעומת 3% באוכלוסייה הכללית.

מחקר אחר שפורסם ב-Psychosomatics הראה כי אנשים עם היסטוריה של טראומה נמצאים בסיכון מוגבר פי 3 לפתח פיברומיאלגיה.

נמצא כי חומרת הטראומה והתסמינים הפוסט-טראומטיים קשורה לחומרת תסמיני הפיברומיאלגיה, במיוחד עוצמת הכאב, עייפות והפרעות שינה.

השלכות טיפוליות

הבנת הקשר בין PTSD לפיברומיאלגיה מובילה למספר השלכות טיפוליות משמעותיות:

1. גישה אינטגרטיבית: טיפול המשלב התייחסות הן למרכיבים הפיזיים והן למרכיבים הנפשיים של שתי ההפרעות.
2. סינון הדדי: חשוב לבדוק נוכחות של PTSD בקרב חולי פיברומיאלגיה ולהיפך, לבדיקת פיברומיאלגיה בקרב אנשים עם PTSD.
3. טיפול בטראומה: עיבוד הטראומה באמצעות טיפולים כמו CBT או EMDR עשוי להפחית גם את תסמיני הפיברומיאלגיה.
4. התמודדות עם כאב כרוני: טכניקות לניהול כאב, כגון ביופידבק, מיינדפולנס וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי לכאב, עשויות לסייע גם בתסמיני PTSD.
5. טיפולים תרופתיים משותפים: תרופות כמו SSRIs, SNRIs מטפלות בתסמינים של שתי ההפרעות במקביל.
6. התערבויות אורח חיים: פעילות גופנית מותאמת, שיפור שינה, טכניקות הרפיה ותזונה נכונה מועילות לשתי ההפרעות.
7. טיפול בקבוצות תמיכה: חשיפה לאחרים עם חוויות דומות מפחיתה בידוד ומספקת כלים להתמודדות.

סיכום

פוסט טראומה היא הפרעה נפשית מורכבת המתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. היא מאופיינת בתסמינים חודרניים, הימנעות, שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח, ועוררות יתר. גורמי סיכון כוללים גורמים אישיים, חומרת הטראומה והיעדר תמיכה לאחר האירוע.

האבחון מבוסס על קריטריונים מוגדרים ב-DSM-5 ועל הערכה קלינית. הטיפול המקובל משלב גישות פסיכותרפיות כמו CBT, PE ו-EMDR עם טיפול תרופתי, בעיקר נוגדי דיכאון מסוג SSRI ו-SNRI. טיפולים טבעיים ומשלימים, כמו מיינדפולנס, צמחי מרפא, פעילות גופנית ושינויים באורח חיים, עשויים להועיל גם הם.

הקשר בין PTSD לפיברומיאלגיה מדגיש את החשיבות של גישה הוליסטית לטיפול בשני המצבים, תוך התייחסות למנגנונים המשותפים ולהשפעתם ההדדית. טיפול יעיל ב-PTSD עשוי לשפר גם את תסמיני הפיברומיאלגיה ולהיפך, מה שמדגיש את הצורך בזיהוי וטיפול מוקדמים בשתי ההפרעות.