קלפרוטקטין: בדיקה, ערכים, תסמינים וטיפולים

מבוא

קלפרוטקטין (Calprotectin) הוא חלבון המופרש על ידי תאי דם לבנים מסוג נויטרופילים ומונוציטים – תאים חשובים במערכת החיסון הפועלים כקו הגנה ראשון בעת דלקת. נוכחות מוגברת של קלפרוטקטין בצואה מהווה סמן ביולוגי (ביומרקר) לדלקת במערכת העיכול, ובמיוחד במעי. בעשורים האחרונים, בדיקת קלפרוטקטין בצואה הפכה לכלי חשוב באבחון וניטור של מחלות דלקתיות של המעי (Inflammatory Bowel Disease – IBD), כגון מחלת קרוהן וקוליטיס כיבית.

ההתעניינות הגוברת בקלפרוטקטין נובעת מיתרונותיו הרבים כבדיקה לא פולשנית, יחסית זולה ופשוטה לביצוע, המספקת מדד אמין לפעילות דלקתית במעי. בדיקה זו מאפשרת להבדיל בין מחלות דלקתיות אורגניות של המעי לבין תסמונת המעי הרגיז (IBS), ומסייעת בניטור אחר יעילות הטיפול ובזיהוי התלקחויות של המחלה לפני הופעת תסמינים קליניים.

מהו קלפרוטקטין וכיצד הוא פועל בגוף

קלפרוטקטין הוא חלבון הטרודימרי המורכב משתי תת-יחידות, S100A8 ו-S100A9, וקושר יוני סידן ואבץ. חלבון זה מהווה כ-60% מהחלבונים הציטוזוליים (בציטופלזמה) בנויטרופילים, ומשמש כגורם אנטימיקרוביאלי המקנה הגנה נגד חיידקים ופטריות.

כאשר מתרחשת דלקת במעי, תאי הדם הלבנים נעים לאזור הדלקת ומשחררים קלפרוטקטין לתוך חלל המעי. מכיוון שקלפרוטקטין יציב ועמיד להתפרקות על ידי אנזימי המעי, הוא ניתן למדידה בצואה, ורמתו משקפת באופן ישיר את רמת הדלקת במערכת העיכול.

מנגנוני הפעולה של קלפרוטקטין:

1. פעילות אנטימיקרוביאלית – קושר יוני אבץ ומנגן, ובכך מונע מהם להיות זמינים לחיידקים ופטריות הזקוקים להם לגדילה.
2. פעילות אנטי-דלקתית – במצבים מסוימים יכול למתן תהליכים דלקתיים.
3. פעילות פרו-דלקתית – בריכוזים גבוהים עשוי לקדם דלקת ולהגביר את פעילות תאי מערכת החיסון.
4. הגנה מפני רדיקלים חופשיים – פועל כנוגד חמצון ומגן על תאים מפני נזקי חמצון.

תהליך בדיקת קלפרוטקטין

בדיקת קלפרוטקטין בצואה היא פשוטה יחסית לביצוע והיא לא פולשנית, מה שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד עבור ניטור ארוך טווח של מטופלים.

שלבי הבדיקה:

1. איסוף דגימת צואה – המטופל מתבקש לאסוף דגימת צואה בכלי סטרילי מיוחד המסופק על ידי המעבדה. אין צורך בהכנה מיוחדת לפני הבדיקה, אך יש להימנע מלקיחת תרופות מסוימות כמו נוגדי דלקת לא סטרואידיים (NSAIDs) לפחות שבועיים לפני הבדיקה, מאחר שהן עלולות להשפיע על התוצאות.
2. העברת הדגימה למעבדה – יש להעביר את הדגימה למעבדה בהקדם האפשרי, אם כי קלפרוטקטין יציב יחסית בטמפרטורת החדר למשך כ-3 ימים, ובקירור (4°C) למשך עד שבוע.
3. עיבוד במעבדה – במעבדה הדגימה עוברת הומוגניזציה (ערבוב למצב אחיד) ומיצוי של קלפרוטקטין.
4. אנליזה וכימות – קיימות מספר שיטות למדידת ריכוז הקלפרוטקטין:
   • ELISA (Enzyme-Linked Immunosorbent Assay) – השיטה הנפוצה ביותר, המבוססת על נוגדנים הנקשרים לקלפרוטקטין.
   • בדיקות אימונוכרומטוגרפיות מהירות – מאפשרות קבלת תוצאות מהירות, לעיתים אף במרפאה עצמה.
   • שיטות מבוססות ספקטרומטריית מסות – לרוב במסגרת מחקרית, מדויקות יותר אך יקרות ומורכבות.
5. פענוח התוצאות – התוצאות מתקבלות ביחידות של מיקרוגרם לגרם צואה (μg/g) או מיליגרם לקילוגרם (mg/kg).

פירוש ערכי קלפרוטקטין

ערכי הייחוס לקלפרוטקטין בצואה עשויים להשתנות מעט בין מעבדות שונות בשל הבדלים בשיטות המדידה, אך בדרך כלל מתייחסים לטווחים הבאים:

• ערכים תקינים: פחות מ-50 μg/g
• ערכים גבוליים: 50-150 μg/g
• ערכים גבוהים: מעל 150 μg/g

ערכים מעל 150 μg/g נחשבים אינדיקטיביים לדלקת אקטיבית במעי, ומעל 250 μg/g מצביעים על דלקת משמעותית. במחלות דלקתיות פעילות של המעי, הערכים יכולים להגיע לאלפי μg/g.

חשוב לציין כי במקרים של מחלות דלקתיות מסוימות, כמו קוליטיס מיקרוסקופית או דלקת ממוקדת באזורים מסוימים של המעי (כמו באילאום הטרמינלי), ייתכנו תוצאות שליליות מוטעות (false negatives).

מצבים רפואיים המשפיעים על רמות קלפרוטקטין

מחלות עם ערכי קלפרוטקטין מוגברים:

1. מחלות דלקתיות של המעי (IBD):
   • מחלת קרוהן – עלייה משמעותית בערכים, במיוחד בשלבים פעילים של המחלה.
   • קוליטיס כיבית – עלייה משמעותית בערכים, לרוב גבוהים יותר מאשר במחלת קרוהן.
2. זיהומי מעיים:
   • זיהומים חיידקיים – כגון סלמונלה, שיגלה, קמפילובקטר.
   • זיהומים טפיליים – כגון ג'יארדיה, אנטמבה היסטוליטיקה.
   • זיהומים ויראליים – אם כי ההשפעה פחותה מאשר בזיהומים חיידקיים.
3. מחלות אחרות של מערכת העיכול:
   • דיברטיקוליטיס – דלקת של כיסים (דיברטיקולים) בדופן המעי הגס.
   • סרטן המעי הגס – בחלק מהמקרים.
   • דלקת לבלב – במיוחד בצורות חמורות.
4. מצבים שאינם קשורים למערכת העיכול:
   • זיהומים סיסטמיים – כמו ספסיס או זיהומים חמורים אחרים.
   • דלקת מפרקים שגרונית – יכולה להעלות את רמות הקלפרוטקטין בצואה.
   • שימוש בתרופות מסוימות – במיוחד נוגדי דלקת לא סטרואידיים (NSAIDs).

גורמים נוספים העשויים להשפיע על רמות קלפרוטקטין:

1. גיל – תינוקות ופעוטות עד גיל 5 עשויים להציג ערכים גבוהים יותר באופן טבעי.
2. דיאטה – צריכה גבוהה של בשר אדום או אלכוהול עלולה להעלות את הערכים במעט.
3. פעילות גופנית מאומצת – במיוחד ריצות מרתון או תרגילים קשים במיוחד.
4. מחזור הווסת – אצל חלק מהנשים נצפו עליות קלות במהלך המחזור.

תסמינים הקשורים לרמות קלפרוטקטין מוגברות

חשוב להדגיש כי קלפרוטקטין עצמו אינו גורם לתסמינים, אלא הוא סמן לתהליך דלקתי. התסמינים שחווה המטופל נובעים מהמחלה הבסיסית הגורמת לעלייה ברמות הקלפרוטקטין. להלן התסמינים האופייניים למחלות דלקתיות של המעי, שהן הסיבה הנפוצה ביותר לרמות גבוהות של קלפרוטקטין:

תסמיני מחלות דלקתיות של המעי (IBD):

1. שלשול כרוני – לעיתים קרובות עם דם או ריר.
2. כאבי בטן – מספסמודיים (התכווצויות) או מתמשכים.
3. ירידה במשקל – בלתי מוסברת ולא מכוונת.
4. עייפות – תחושת תשישות כללית.
5. חום – במיוחד בהתלקחויות חמורות.
6. אנמיה – עקב איבוד דם או ספיגה לקויה של ברזל.
7. הרגשה כללית לא טובה – חולשה, חוסר תיאבון.

תסמינים ספציפיים למחלת קרוהן:

1. כאבים בצד ימין תחתון של הבטן – אופייני כאשר הדלקת ממוקדת באילאום הטרמינלי.
2. פיסטולות – מעברים לא תקינים בין המעי לאיברים אחרים או לעור.
3. אבצסים – כיסי מוגלה.
4. היצרויות במעי – עלולות לגרום לחסימות מעי חלקיות או מלאות.

תסמינים ספציפיים לקוליטיס כיבית:

1. דימום רקטלי – שכיח יותר מאשר במחלת קרוהן.
2. טנזמוס – תחושת דחיפות ורצון לרוקן את המעיים, גם כאשר הם ריקים.
3. התפשטות רציפה של הדלקת – בניגוד לקרוהן, הדלקת מתפשטת בצורה רציפה מהרקטום כלפי מעלה.

טיפולים קונבנציונליים

חשוב להבהיר כי הטיפולים אינם מכוונים להורדת רמות הקלפרוטקטין באופן ישיר, אלא לטיפול במחלה הבסיסית הגורמת לדלקת במעי. ירידה ברמות הקלפרוטקטין היא תוצאה של טיפול מוצלח בדלקת.

טיפולים תרופתיים:

1. תרופות אנטי-דלקתיות ייעודיות למערכת העיכול:
   • מסלמין (5-ASA) – תרופה אנטי-דלקתית המשמשת בעיקר לטיפול בקוליטיס כיבית קלה עד בינונית.
   • קורטיקוסטרואידים – יעילים לטיפול בהתלקחויות חריפות, אך אינם מומלצים לטיפול ארוך טווח עקב תופעות לוואי.
   • בודסוניד – סטרואיד בעל השפעה מקומית בעיקר, עם תופעות לוואי מערכתיות מופחתות.
2. מדכאי חיסון:
   • אזתיופרין ומרקפטופורין – לשמירה על הפוגה ומניעת התלקחויות.
   • מתוטרקסט – בעיקר במחלת קרוהן.
   • סיקלוספורין וטקרולימוס – בעיקר במקרים חמורים של קוליטיס כיבית.
3. תרופות ביולוגיות:
   • נוגדי TNF-α – אינפליקסימאב, אדלימומאב, גולימומאב וצרטוליזומאב.
   • נוגדי אינטגרין – ודוליזומאב.
   • נוגדי IL-12/IL-23 – אוסטקינומאב.
   • נוגדי JAK – טופסיטיניב, בעיקר בקוליטיס כיבית.
4. אנטיביוטיקה:
   • מטרונידזול וציפרופלוקסצין – בעיקר במחלת קרוהן עם סיבוכים כמו פיסטולות או אבצסים.

התערבויות כירורגיות:

1. במחלת קרוהן:
   • ניתוח להסרת קטע מודלק של המעי (רזקציה).
   • ניתוחים לתיקון פיסטולות או ניקוז אבצסים.
   • ניתוחים להרחבת היצרויות במעי.
2. בקוליטיס כיבית:
   • קולקטומיה (הסרת המעי הגס) עם יצירת מאגר (פאוץ') אילאלי ואנסטומוזה אנו-אילאלית.
   • קולקטומיה עם אילאוסטומיה (פתח מלאכותי בדופן הבטן).

גישות טבעיות ומשלימות

לצד הטיפולים הקונבנציונליים, ישנן גישות טבעיות שעשויות לתמוך בהפחתת הדלקת ובהקלה על התסמינים. חשוב להדגיש כי גישות אלו אינן מהוות תחליף לטיפול רפואי, אלא תוספת אפשרית שיש לדון עליה עם הרופא המטפל.

תזונה:

1. דיאטות אנטי-דלקתיות:
   • דיאטה ים-תיכונית – עשירה בשמן זית, דגים, פירות וירקות, ודלה בבשר אדום.
   • דיאטת הפחתת פחמימות – יכולה להועיל לחלק מהחולים, במיוחד בשלבי התלקחות.
   • דיאטת FODMAP נמוכה – עשויה להקל על תסמינים במיוחד אצל חולים הסובלים גם מתסמונת המעי הרגיז.
2. תוספי תזונה:
   • אומגה-3 (שמן דגים) – בעל השפעה אנטי-דלקתית.
   • כורכומין – החומר הפעיל בכורכום, בעל תכונות אנטי-דלקתיות.
   • ויטמין D – רמות נמוכות נקשרו לפעילות מוגברת של מחלות דלקתיות של המעי.
   • פרוביוטיקה – חיידקים ידידותיים שעשויים לסייע באיזון המיקרוביום במעי.
   • פרביוטיקה – סיבים המזינים את החיידקים הידידותיים במעי.

גישות משלימות:

1. טכניקות הפחתת מתח:
   • מדיטציה ומיינדפולנס – מתח נפשי יכול להחמיר את תסמיני המחלות הדלקתיות.
   • יוגה – משלבת תנועה, נשימה ומדיטציה.
   • דמיון מודרך – טכניקת הרפיה המסייעת להפחתת כאב ומתח.
2. צמחי מרפא:
   • אלוורה – עשויה להרגיע דלקות במערכת העיכול.
   • בוסווליה – צמח בעל תכונות אנטי-דלקתיות.
   • שום – בעל תכונות אנטימיקרוביאליות ואנטי-דלקתיות.
3. אקופונקטורה:
   • מחקרים מסוימים מצביעים על פוטנציאל להקלה על תסמיני מחלות דלקתיות של המעי.

דרכי מניעה והפחתת הסיכון

מניעה מלאה של מחלות דלקתיות של המעי אינה אפשרית בשלב זה, אך ישנן אסטרטגיות שעשויות להפחית את הסיכון להתפתחותן או להתלקחויות:

שינויים באורח חיים:

1. הפסקת עישון – עישון מגביר משמעותית את הסיכון למחלת קרוהן ואת חומרתה.
2. פעילות גופנית סדירה – מסייעת בהפחתת דלקת סיסטמית.
3. הפחתת מתח – באמצעות טכניקות הרפיה, מדיטציה ושינה מספקת.
4. שמירה על משקל גוף תקין – השמנת יתר קשורה לרמות גבוהות יותר של מרקרים דלקתיים בגוף.

תזונה:

1. הימנעות מגורמים מעוררי דלקת – סוכר מעובד, שומנים טרנס, בשר אדום מעובד.
2. העדפת מזונות אנטי-דלקתיים – דגים שמנים, שמן זית, אגוזים, זרעים, פירות וירקות צבעוניים.
3. צריכה מאוזנת של סיבים תזונתיים – סיבים מסיסים בפרט תורמים לבריאות המעי.
4. שתיית מים בכמות מספקת – חיונית לתפקוד תקין של מערכת העיכול.

התמודדות עם מחלה קיימת:

1. היענות לטיפול – נטילת התרופות באופן סדיר גם בתקופות הפוגה.
2. ניטור עצמי – מודעות לתסמינים המרמזים על התלקחות.
3. בדיקות תקופתיות – כולל בדיקות קלפרוטקטין לזיהוי מוקדם של התלקחויות.
4. קשר רציף עם הרופא המטפל – דיווח מהיר על שינויים במצב.

סיכום

קלפרוטקטין בצואה הוא סמן ביולוגי חשוב לדלקת במערכת העיכול, המסייע באבחון ובניטור של מחלות דלקתיות של המעי כמו מחלת קרוהן וקוליטיס כיבית. הבדיקה פשוטה לביצוע, לא פולשנית, ומספקת מידע בעל ערך על פעילות המחלה.

ערכים מוגברים של קלפרוטקטין (מעל 150 μg/g) מצביעים על דלקת פעילה במעי ומחייבים המשך בירור וטיפול רפואי מתאים. הטיפול אינו מכוון להורדת רמות הקלפרוטקטין עצמן, אלא לטיפול במחלה הבסיסית הגורמת לדלקת.

גישה משולבת, הכוללת טיפולים קונבנציונליים לצד שינויים בתזונה ובאורח החיים, עשויה להביא לתוצאות הטובות ביותר בניהול מחלות דלקתיות של המעי ובהפחתת הדלקת, כפי שמשתקף בירידה ברמות הקלפרוטקטין. ניטור קבוע של רמות הקלפרוטקטין מאפשר התאמה מיטבית של הטיפול ותגובה מהירה להתלקחויות, טרם הופעת תסמינים קליניים.

מחקרים מתמשכים בתחום צפויים להרחיב את השימושים של בדיקת קלפרוטקטין ולשפר את הדיוק והיעילות שלה, מה שיתרום לאבחון מוקדם יותר ולטיפול יעיל יותר במחלות דלקתיות של המעי.